<h1>ספר התרומות שער כ"ו חלק א'</h1>
<h2>דף כד.</h2>
גרסינן במסכת שבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באפיה סהדי, אביי ורבא דאמרי תרויהו הוא הימניה. ויכול הוא להכחישם ולומר שאינו פרוע. ואתקיף עליהו רב פפא נמי דהימניה טפי מנפשיה. כלומר, שאם הלוה יטעון פרעתי שיוכל הוא להכחישו. טפי מסהדי לא המניה. וקיימא לן כרב פפא, ואם באו עדים שפרעו בפניהם הלוה נאמן על פיהם. ויש לברר אם האמין הלוה למלוה כשני עדים ובאו שנים או שלשה והעידו שפרעו בפניהם. על זה גרסינן בפרק שבועת הדיינין [שם] ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באפי תלתא סהדי, והיה מכחישם המלוה. דן רב פפא ואמר כתרי המניה כתלתא לא המניה, והעדים נאמנין. ואתקיף לה רב הונא [בריה דרב יהושע] כי אזלינן בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא, וכדאיתא בע"ז [ע"ב ע"א] כדשימוה בי תלתא, דכמה דנפישי בקיאי טפי. אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי, וכיון שהאמינו כשנים נאמן כנגד כמה להכחישם. אבל אי אמר ליה מהימנת עלי כתלתא סהדי ואזל פרעיה באפי ארבעה, כיון דלא נקט תרי ונקט תלתא מוכחא מילתא דלדעות נחת ולא מהימן איהו טפי מארבעה. וכן הלכתא. ויש שמקשים אמאי סמכינן עליה דמלוה, כיון דהימניה כבתרי נימא כעובדא דלעיל דהמניה ולא א"ל כבתרי, דאמרינן נהי דהמניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא המניה, הכא נמי נימא נהי דהמניה כבתרי טפי מתרי לא המניה דלהוו תרי לגבי תרי והוו עדות מוכחשת ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ואיכא דמתרץ לה הכי, דלא מיבעיא היכא דאיכא שטרא דליכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, דאשטרא קא סמכינן ואוקי שטרא אחזקיה, אלא אפילו ליכא שטרא לא הויא מוכחשת ולא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וכו', דאנן אאיהו סמכינן דהא המניה כבתרי, ומדהמניה לא מתכחש איהו, ואינהו נינהו דקרינן מוכחשין, דכמאן דפסלינהו לכולהו סהדי דעלמא דאמו. ואיכא מאן דמתרץ דלשון מהימנת עלי כבתרי נאמנות של שני עדים שהן נאמנין בכל התורה כולה רוצה לומר, שכך תהיה נאמן עלי אפילו כשבאין עדים כנגדך. ואם תאמר דלמא כשנים דוקא קאמר ליה, ובשיש עדים כנגדו תהוי ליה עדות מוכחשת, אם כן כבתרי דקאמר ליה מאי אהני, דהא אפילו כי לא אמר כבתרי אלא מהימנת עלי בלבד הכי הוי דינא, אלא לאו לטפויי בנאמנות כתב ליה כבתרי, שאף בהכחשת עדים האמינו. והר"א אב"ד ז"ל מפני דוחק קושיא זו תקן לכתוב בשטרות שיהא נאמן כשני עדים כשרים. ואחר שהאמינו ככשרים אם יבואו שנים ויאמרו פרוע הוא המלוה נאמן יותר מהן, שאם אתה אומר ששני עדים יכולין להכחישו אשתכח דאיהו לאו ככשרים הוה. ויש שמקשים על סברתו מגמרא דילן, דלא גרסינן בה כבתרי וכשירי, ואפילו הכי קאמר רב הונא דגבי מלוה חובו. ודחקו את עצמם לומר דלענין תפיסה קאמר רב הונא דמאה כבתרי ותרי כמאה, וכיון דתפס מלוה מוקמינן בחזקתיה ולא מפקינן מיניה, אבל לכתחלה לא מגבינן ביה למלוה, דכיון דלא כתיב ביה כשירי, הוו להו תרי ותרי, כדברי הרב ז"ל. ואנו אין בנו כח להעמיד דבר זה להפריש בין עדים כשרים לעדים סתם, כי סתם עדים כולם כשרים הן, ובכל התורה אנו רואין שקרא אותן עדים סתם לומר שסתמן כשרים הן. גם המורים לא אחזו בלשונם כי אם האמינו כשני עדים, ולא כתבו כשרים.
ויש לברר למה תקנו בשטרות לכתוב בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם, שאחר שהאמינו כשני עדים הודיענו דכי היכי דסהדי מהמני בדבורם הקל [ואין נשבעין מה שמעידין], איהו נמי דשוי כותיהו מהימן בלא שום שבועה. ונוכל לומר שלא בא ללמד אלא שלא ישביעוהו פעם אחר פעם, לא בתחלת פרעון ולא בסוף פרעון, שאף אחר פרעון יאמר לו השבע לי שלא לקחת משלי ממון שלא כדין, זה יכול לומר לו על כל ממון שבעולם אשבע לך חוץ מסך פלוני שלא אשבע לך עליו, שאתה פטרתני הימנו מכל שבועה עד לעולם. מה שאין כן בעדים שאע"פ שעל פי עדים מתחייב ממון יכול לתבעו אחר כן ולומר לו אתה יודע שלקחת ממני ממון שלא כדין ומיתי ליה לידי שבועת היסת. ומסתברא דאי כתיב בשטרא ואת מהימנת עלי לומר לא נפרעתי ולא כתב ביה כשני עדים, ואף בלא שום שבועה, אפילו הכי אי טעין לוה דפרעיה בינו לבינו לא משבעינן ליה, דכיון דלא מייתי סהדי דפרעיה לא משגחינן ללוה דטעין פריעא היא. ואע"ג דאמרינן בעלמא [ב"ב ע' ע"ב] מאי נאמן נאמן בשבועה, הכא לא אמרינן, דהא קי"ל כר' יהודה דקא דריש לשון הדיוט ואמר דכל מילתא דלא צריך ואמר, לטפויי מילתא קאמר. ואם איתה דקאמרינן דבשבועה הוי נאמן, הא אע"ג דלא אתני הכי הוי דינא, דכיון דנקיט שטרא בידיה משתבע על שטריה ושקיל, ונאמנות בכה"ג לא מיצריך ליה למיכתב, אלא ודאי כי כתב ליה לישנא דליהוי נאמן עלויה, לאפטורי מכל שבועה כתב ליה. ואיכא מאן דפליג בסברא זו וסבירא ליה דכל נאמן סתם בשבועה קאמר. וכבר הסכים עמי הרב ר' משה בר נחמן ז"ל. וזה אשר כתב לי [תשובה סימן ל'], אין צריך לומר במלוה בשטר דכי המניה בלא שום שבועה המניה, אלא אפילו במלוה על פה שהאמינו לומר לא נפרעתי נוטל בלא שבועה. וכולה שמעתא דבפרק (כל הנשבעין) [שבועת הדיינים (מ"ב ע"ב)] במלוה על פה היא ולא מצרכי ליה לאשתבועי כלל. אבל מה שאמרו הגאונים ז"ל במלוה שאמר ללווה נאמן תהיה שנאמן בשבועה, ההוא משום דאמרינן לבטולי שטרא הימניה, ולכי בטיל שטרא הרי הוא מיהת בטענתו כשאר התובעים דאיכא עליהם היסת, דלא קביל עליה דלא ליתבע על פה לעולם. ויש מקום עיון במלוה על פה שאמר לו כן אם נאמן בלא שבועה. אבל מכל מקום הסוגיות מוכחות גבי נאמנות דמלוה דליטול בלא שבועה משמע. ואע"פ שמצינו בתלמוד לשון נאמן דנשבעין ונוטלין, כגון נאמנת דרבן גמליאל ור' אליעזר בפרקא קמא דכתובות [י"ב ע"ב] וכיוצא בהן. התם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא, ושבועה דרמיא עליה מדין הנוטלין איתה, אבל כל שמאמין חברו עליו בלא שבועה האמינו, דכיון דהמניה פסליה לטענה דידיה דטעין פרעתי ונאמן הלה בדיבורו בלבד. וכן בכל מקום כגון [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, דלא משתבעי כלל. וכן דעת הראשונים ז"ל בחבוריהם בנאמן אתה עלי לומר לא נפרעתי שגובה הימנו בלא שבועה, ע"כ.
